<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פ"י</h1>
<h2>דף ט.</h2>
בא זאב קודם בדיקה לאחר שחיטה, או כלב או גוי שנטל הריאה והלך לו, הרי זו מותרת. כדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. ואין אומרים שמא נקובה היתה הריאה או שמא דבוקה היתה, שאין מחזיקין איסור. וכשם שאין חוששין לקרום של מוח ולשדרה וכיוצא בהם כך אין חוששין לריאה שאבדה. ואם בא הגוי או ישראל והוציא הריאה קודם שתבדק, והרי היא קיימת, נופחין אותה לרווחא דמילתא אע"פ שאין אנו יודעין אם היו שם צמחין אם לאו. והכי עבדינן עובדא. וכי אמרינן דכשרה כשאבדה הריאה, כשהבהמה של ישראל. אבל כשהבהמה של גוי, כגון מקומות שהגוים שוחטים לצורך ישראל, אין ראוי לקנותן ממנו לכתחלה. וכ"כ הר"ם. והרב בעל התרומה פסק שאם בא גוי ונטלה טרפה, כיון שהסירכא מצויה בריאה. מיהו בגדיים וטלאים, שאינם רגילים בסירכות, כשרה.
<h2>דף מח:</h2>
מחט שנמצאת בריאה, היכא דאיתה לריאה כשהיא שלמה לקמן, נפחינן לה. אי לית בה נקב כשרה, לא שנא אלימתא ולא שנא קלישתא כשרה, דאמרינן סימפונא נקט ואתא. אבל אי ליתא לריאה שלימה קמן, אלא שנמצאת בחתוכא דריאה, לא מכשרינן לה, דילמא נקובי נקיב ואתאי. ולא משוינן חילוק בין קופא לבר ובין קופא לגו ובין מחט גדול לקטן, דבכולהו אמרינן איתה קמן כשרה ליתא קמן טרפה. ואי מתשכחא בסמפונא רבא דריאה, אפילו ליתה קמן כשרה, דודאי דרך סימפונא עייל. וסימפונא דריאה דאינקיב לחבריה טרפה. דאינו מגין מפני שהוא קשה. ואי נקיב להדי בשר כשרה, דבשר מגין עליה. ולשון הר"ם בזה צ"ע. ומאשר נתגלגל בדברי ענין מחט שנמצאת בריאה אביא הנה שורש ההלכה דאלו טרפות וביאורה, לפי דעת הרב רבינו שלמה ולפי דעת הרב רבינו משה. גרסינן בגמרא דאלו טרפות ההוא מחטא דאישתכח בחתוכא דכבדא, סבר מר בריה דרב יוסף למיטרפא. אמר ליה רב אשי אילו אשתכח בבשרא כי האי גונא טריף מר, אלא אמר רב אשי חזינן אי קופא לבר סימפונא נקט ואתא וכו'. פרש"י אם ראשה העב שהיא נקובה בו, הנקרא קאש בלעז נחבא בתוך הכבד, וחודה שקורין פונטיידא בלעז יוצא לתוך חלל הבהמה, ודאי סמפונא נקט ואתא, ואחר כך ניקב חודה את הסימפון ויצא לכבד, וממנו לחוץ, ומותרת. ואי קופא לבר, לחלל הבהמה, ופיה לתוך הכבד, דרך הושט נכנסה תחלה וניקבה הדקין ויצאת ונכנס פיה לכבד. עד כאן. נראה דעתו דלא מיטרפא בניקב קנה הכבד משנכנס בבשר הכבד כמו שכתב בקנה הריאה. והא דאמרינן [מ"ה ע"ב] דכבדא כריאה, לא נאמר ממה שבתוך הכבד, אלא על מה שהוא חוץ לכבד, כשמתחיל לפנות לכבד. וזה דוחק גדול. והר"ם פירש פרק ו', אם קופא לבר, שהחרה פונה כלפי הקנה, וחודה תחוב בכבד נקובי נקיב ואתא, יש לחוש שניקבה אותו מחט קנה הכבד, שהוא אחד מהמזרקים שהדם מתבשל בהם. וקיימא לן לחומרא דכבדא כריאה, ונקיבתו במשהו. ואי קופא לגאו, שהחרה תחוב בכבד, ודאי דרך סמפונות הלכה ולא ניקבה דפני הסמפון אלא דרך תחתיתו עברה בכבד ומותר. ולא נחוש שמא נקבה דופני הסמפון, שהרי אין דרך חררה לנקוב. וזה הפך ממה שפירש רבינו שלמה. ונראה דעת הר"ם, שאין אנו חוששים לנקיבת אבר אחר וכיוצא בהם. אבל אנו חוששים לנקיבת האבר שהמחט נמצא בתוכו. ובכבד אין לחוש אלא לנקיבת קנה כבד. והא דאמרינן דכבדא כריאה, רוצה לומר אף מה שנכנס בכבד כמו שכתב בקנה הריאה גם כן. ויש מי שמקשה לדברי הר"ם, מהו סמפונא נקט ואתא, הואיל ומשום נקב סמפונות מיטרפא בין בכבדא בין בריאה, אפילו ממה שנכנס בבשר הריאה ובשר הכבד. אפילו נאמר דרך סמפונות נכנסה, אמאי מותרת, הואיל ונמצאת בבשר הריאה או בבשר הכבד, הרי ניקבה. ומתרצי שבריאה ובכבד יש סימפונות. והאחד גדול מחבירו, וכל סימפון וסימפון יש לו פיצולים נכנסים בבשר הריאה ובכבד מכאן ומכאן. ומשום נקיבת פצולי הסימפונות לא מיטרפא. והא דאמרינן "סמפונא נקט ואתא", דרך פצולי הסימפונות נכנס. וזה אינו, דאם כן אמאי אמרינן [מ"ז ע"ב] גבי ריאה שנשפכה כקיתון אי אית בה שורייקי חיורי טרפה. הרי אם הם מן הפצולים כשרה. ואם תאמר הואיל ולא יכולנו לדעת אזלינן לחומרא, הכא מנא ידעינן (דאלמא) [דמשמע] אי אית בה שורייקי חיורי הויא ודאי טרפה, שניקבה הסימפון בודאי. והעיקר מה שפירשתי הסימפונות אין לו דין הסימפון, כמו שפירשתי בניקב לחבירו איתמר, שבתחתית הסימפון נגמרה פעולת הסימפון, ותחתיתו מתפרק לקצת העתים לקבל תועלת ולתת תועלת. ומה שאמרו בגמרא באלימתא, כלומר מחט עבה שאינה יכולה לנקוב דרך קופא שלה. וקטינתא. כגון מחטין שלנו, שנוקבין הבשר אפילו דרך קופא שלהם [מ"ט ע"א]. עובי בית הכוסות. הוא הכרס הנקרא דובלאה בלעז. ומצד אחד שיאמר בגמרא, שניקבה את הדופן הפנימי ולא ניקבה את השני כשרה, שחבירו מגין עליו. ומשני צדדין. שניקבה גם את השני, ויצאת לחוץ לחלל הגוף. טרפה. ולא אמרינן היכא דלא ניקבה אלא מצד אחד, אם קופא לבר, שנמצא קופא שלה כלפי חוץ תחובה בדופן, ופיה תחובה בתוך הכרס, ודאי מבחוץ נכנסה, שניקבה הושט או הכרס או דקין, ובאת לחלל הגוף, ומשם חזרה ונכנסה לעובי בית הכוסות, ועברה את הדופן החיצון ולא הספיקה לעבור את הדופן הפנימי. דאי מבפנים באתה, ועכשו היא מתחלת לצאת דרך עובי בית הכוסות, אין דרך הקופא לנקוב ונימא טרפה. אלא מדקתני "כשרה" שמע מינה דכל היכא דמצינן למימר סימפונא נקט ואתא, כגון הכא דאיכא למימר דרך הושט נכנסה עד הנה ועכשו היא מתחלת לנקוב, אפילו קופא לבר לא טרפינן. אימא אוכלין ומשקין דחקוה, כלומר המאכל והמשקה נכנס דרך הושט, והכרס והמעיין תלויין בו ועם המאכל והמשקה באתה המחט עד זה המקום. שהמאכל והמשקה משכוה עמהם ולא הניחוה לצאת בשום מקום עד הנה, שנתחבה בעובי בית הכוסות, ומתוך משיכת המאכל נדחקה קופא של מחט ונתחב בבשר עובי בית הכוסות. הילכך דקופא לבר, הואיל ולא חזינן נקב יוצא לחוץ כשרה. איכא מאן דמקשה שכתב לדעת הר"ם דקנה דכבדא וריאה אפילו בנקיבת מה שנכנס בבשר הריאה מיטרפא, ופירש מה דאמרינן קופא לבר נקובי נקיב ואתא, שניקבה הסימפון. גבי מחט שנמצאת בריאה אמאי לא אמרינן חזינן אי קופא לגאו אי קופא לבר. ואמאי לא אותביה "ומאי שנא ממחט שנמצאת בריאה", דהא לנקיבת סמפון הריאה ליכא שום בדיקה. דבשלמא לדעת רש"י שכתב דבנקיבת הסימפונות משנכנס בבשר לא מיטרפא, דהא אמרינן קופא לבר נקובי נקיב ואתא. רוצה לומר נקיבת שאר האברים, כגון דקין וכרס. במחט שנמצאת בריאה ליכא למימר הכי. שאם באה מבחוץ וניקבה הדקין ודאי, הואיל ונמצאת בריאה, ניקבה קרומות הריאה. ואנו בדקנוה בנפיחה ואין שם נקב כמו שפירשנו. אבל לפירוש הר"ם קשיא. סוף דבר, לא עמדו על אמיתת דעת הר"ם. ואמרו שכתב בזה הוא תימה גדול. ואמרו שהעיקר מה שפירש הר"ש. ע"כ. והאמת כי העיקר דעת הר"ם, כמו שזכרתי. ולא הועילו כלום לפירוש ר"ש. שאם יש לחוש אם קופא לבר, דרך הושט נכנסה, וניקבה הדקין ואחר כך נכנסה בריאה. אע"פ שהיא שלימה ועולה בנפיחה נחוש שדרך הושט נכנסה ונקבה הריאה מבחוץ ועלה בו קרום. וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום אלא ודאי אין אנו חוששים לעולם שנכנסה אלא דרך הקנה, הואיל והמחט נמצאת בריאה. מטעמא דלא משגחינן במחט שנמצאת בריאה אי קופא לגאו או קופא לבר. משום דריאה יש לה בדיקה שעולה בנפיחה וכשהיא שלימה, אם עולה בנפיחה, לא מחזקינן בה איסורא, אע"ג דקופא לבר, שהרי היא שלימה לפנינו. ובחזקת כשרה מחזקינן לה ולא אמרינן שמא ניקבה הסימפון, שהרי אנו רואים אותה שלימה. דהא דאמרינן מחטא דאישתכחא וכו' אי קופא לבר טריפה, אין זה אלא חששא בעלמא, מפני שאין בדיקה לכבד שיורה לנו עליו שיעמיד הבהמה בחזקת היתר אנו חוששין כשקופא לבר שניקבה, שהרי אין לנו בה שום דבר שיחזיקנה בחזקת היתר, והואיל וקופא לבר יש לחוש שניקבה. אבל בריאה שיש לנו ענין שמורה לנו להחזיקה בהיתר אם לא נאבדה ממנה, אותה הוראתה, דהיינו שלא חתכוה עדיין, אם עולה בנפיחה הרי עמה הוראתה וחזקתה. ואפילו קופא לבר לא חיישינן לנקובה וכשרה. ואם נאבדה ממנה הוראתה, כגון שחתכוה, אפילו קופא לבר אסורה, דחיישינן שמא ניקבה, שהרי נאבדה ממנה הוראתה והורעה חזקתה. ותו לא מידי.
